נהוג לחלק את העשייה במרחב הכלכלי חברתי לכזו המתרחשת בין ובתוך שלושה מגזרים: המגזר הראשון (המדינה), המגזר השני (המגזר העסקי), והמגזר השלישי (המגזר החברתי).

ההגדרה המושגית הזו אינה חפה מבעיות, והיא עלולה להנציח את האתגרים הרבים המשחרים לפתחו של המגזר השלישי, ובמיוחד להנציח את התלות הקשה של המגזר בפילנתרופיה.

לטענתי, יש להתייחס לעשייה במרחב הכלכלי חברתי לכזו המתרחשת בין ובתוך שני מגזרים בלבד: המגזר הציבורי מחד, והמגזר הפרטי מאידך, הכולל הן את המגזר העסקי, והן את המגזר השלישי.

התייחסות והסתכלות כזו על העשייה במרחב הכלכלי החברתי נאמנה יותר לתיאור המצב בפועל – למצב המצוי, שבו בקצב הולך וגדל מתפתחת הנישה של כלכלה בשירות החברה; וגם משרתת באופן נאמן יותר את השאיפה למצב הרצוי: מצב בו נחלשת התלות הקשה של הארגונים החברתיים בפילנתרופיה ומתחדדת האחריות של תאגידים בפתרון בעיות וקידום זכויות חברתיות. ככל שנגשים את המצב הרצוי מהר יותר, כן ייטב.

לצורך כך, עלינו לפעול ובמלוא העוצמה בשני מישורים. במישור אחד: בקריאה ברורה לרגולטור לחשוב על תמריצים אפקטיביים המעודדים עסקים לקדם זכויות חברתיות, הן באמצעות ארגונים חברתיים, והן בדרכים אחרות; ובמישור אחר: בקריאה ברורה לחברה האזרחית להתעורר אל הכוח המצוי ברשותה בצומת הצרכני, ולעודד צרכנות חברתית המחזקת ומקדמת עסקים המקדמים זכויות חברתיות.  אם נדע לפעול בשני מישורים אלה  – הרגולציה והצומת הצרכני , אנו נחולל שינוי עמוק הן במובנים של צדק חלוקתי, הן במובנים של רווחה אישית, והן במובנים של סולידריות חברתית.