מעורר השראה. כך ניתן להגדיר את הנאום שנשא בשבוע שעבר (מוצאי יום העצמאות), האלוף (במיל’) דורון אלמוג, חתן פרס ישראל לשנת תשע”ו, למפעל-חיים. אלמוג, הרוח החיה מאחורי “עלה נגב ערן”, כפר שיקומי בנגב עבור אוכלוסייה עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה, מקדיש משנת 2003 את מרצו לטיפוח המקום, הקרוי על-שם בנו ערן, ז”ל.

הנאום של אלמוג נתן ביטוי לכמיהה הקיימת ב-DNA של הפרויקט הציוני והחברה הישראלית כולה: שתתקיים כאן חברת מופת. לדבריו, חברת מופת היא כזאת היודעת לדאוג ולטפל בחוליות החלשות ביותר שלה – “להעניק תקווה למשפחות שחרב עליהן עולמן, לנכים, לפצועים, לנזקקים, לקשי היום”.

על-פי אלמוג, הדרך הטובה ביותר לבנות כאן חברה היודעת להעניק לחלשים שבקרבנו את היחס הראוי להם, עוברת דרך אהבת אדם, נתינה ללא תנאי, התנדבות. במילים אחרות: חברת מופת תיבנה על בסיס עקרונות החסד. עקרונות החסד הם שהולידו את המגזר השלישי, או בשמו הראוי יותר – המגזר החברתי, המונה כ-20 אלף עמותות פעילות (לא כולל מלכ”רים).

ההיסטוריה מלמדת, כי קיים יחס ישר בין היחלשותה של מדינת הרווחה לבין התחזקות המגזר החברתי: ככל שמעמדן של זכויות חברתיות המעוגנות בחוק נחלש, כך התחזקה המגמה בחברה האזרחית לקדם זכויות חברתיות אלה. וכך, המנגנון הפילנתרופי בישראל, שמושתת כל-כולו על עקרונות החסד – מגלגל כיום 16 מיליארד שקל מדי שנה. אבל השאלה היא – אם התהליך הזה מקרב אותנו באמת אל עבר חברת מופת?

בעוצמתם של עקרונות החסד טמונות גם חולשותיהם: כל עוד מדובר בהתארגנות ספונטנית המבטאת חמלה ורצון טוב ביחס לבעיה חברתית נקודתית – יש לברך עליה; אולם מצב דברים שבו חירויות יסוד וזכויות חברתיות רבות ובסיסיות כל-כך מושתתות על פילנתרופיה, הוא בעייתי, בלשון המעטה. הרי החסד אינו בר-קיימא, והוא מנציח את התלות של ארגונים חברתיים ברצונם הטוב של בעלי האמצעים והמתנדבים. מצב שמחייב את מנהיגי החברה האזרחית ומנכ”לים של עמותות, לנהל מרדף סיזיפי ואינסופי אחרי גיוס תרומות.

הישענות אינסופית ונצחית על החסד אינה מקדמת את החירות, כי אם את השעבוד. על בסיס התובנה הזו מושתת ההיגיון הסוציאל-דמוקרטי, והוא, שיש הבדל עמוק בין קידום זכויות חברתיות באמצעות המדינה, באמצעות חקיקה, לבין קידום זכויות חברתיות באמצעות גבירי העיירה. דוגמה לכך היא “עיר-האוהלים” שהקים בשעתו ארקדי גאידמק למען למען תושבי הצפון שרצו לברוח מאימת הקטיושות: יוזמה מבורכת של בעל אמצעים, אך עדיף היה אילו המדינה הייתה זו שדואגת ליוזמה זו, להגנה ולביטחון אזרחיה.

לפיכך, חברת מופת אינה נמדדת בעוצמתם של מנגנוני החסד, אלא בעוצמתם של מנגנוני הזכות; בבניית ארכיטקטורה חברתית המצמצמת את החסד למינימום ההכרחי. הואיל והמינימום ההכרחי הוא גדול בהרבה מההון הפילנתרופי הקיים, אין במילים אלה כדי לקרוא לצמצום ההון הפילנתרופי, נהפוך הוא: הצרכים החברתיים מלמדים שהוא חייב להמשיך ולהתפתח באופן קבוע; אך במקביל על מנהיגי החברה האזרחית לפעול ללא ליאות כדי לבסס מנגנונים המושתתים על הזכות – הן באמצעות חקיקה, והן גם באמצעות הכלכלה.

כלומר: לפעול למען החלשים בחברה גם דרך סיוע לארגונים חברתיים “ללמוד” לחשוב עסקית, באמצעות השבחה של המגזר הרביעי (עסקים בשירות ארגונים חברתיים), דרך קרנות אימפקט (השקעות שיש בהן שילוב של רווח כלכלי על-ידי תרומה לחברה) המחויבות לשורת רווח כפולה – עסקית וחברתית, ודרך “תאגידים קשובים” (שבהם התכלית החברתית אינה מנוגדת לתכלית העסקית).

רק באמצעות בנייה של כלכלה חדשה, כזו המשרתת את החברה, ולא כזו העושה בה שימוש לצרכיה; כזו המשחררת את הארגונים החברתיים ככל הניתן מההישענות ומהתלות בבעלי האמצעים – נוכל להתקדם אל עבר האידיאל הנשגב של חברת מופת, שעליו האיר אלמוג זרקור כה חיוני. יש לקוות כי תקוותו זו של חתן פרס ישראל מעורר ההשראה, תתגשם במלואה.

לכתבה באתר “גלובס”: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001124759